עובדות מדהימות אודות שריר ה Biceps

שריר ה Biceps הינו קרוב לוודאי השריר הפופולרי והמוכר ביותר עבור ציבור המתאמנים וגם עבור מי שאינם מתאמנים. אפשר לבוא ולטעון ששריר ה Biceps הוא סוג של כרטיס הביקור שלנו כמתאמנים ומהווה קנה מידה לרמת ההיפרטרופיה הכללית שלנו שהרי אתה לא מצפה ממישהו שיש לו שריר Biceps קטן יחסית להיות שרירי מאוד בשאר שרירי הגוף שלו נכון?

למרות הפופולריות המאוד גבוהה של שריר זה, יש נתון אחד אודות השריר שאני מעריך שאולי רק בודדים יודעים אותו למרות שמדובר בנתון שהוא לא פחות ממדהים (!!!)

במסגרת מאמר זה ברצוני לחשוף אתכם לנתון מדהים זה ולהתייחס להשלכות הפוטנציאליות שלו, כמו גם לחשוף אתכם לאחד מעקרונות האימון הייחודיים והמרתקים ביותר שיש, שגם הוא כמעט ואינו מוכר בקרב ציבור המאמנים ובוודאי בקרב ציבור המתאמנים.

בטרם נכנס לעובי הקורה, ראוי שנציג באופן מעמיק על האנטומיה של שריר ה Biceps מכיוון שנראה בהמשך שיש לכך חשיבות רבה בהקשר של אחד הנושאים המרכזיים שאליו נתייחס במסגרת מאמר זה.

ברמה העקרונית, שרירים רבים נקראים עפ״י המבנה האנטומי שלהם, לדוגמה שריר ה Triceps קיבל את שמו משום שהוא מורכב משלושה ראשים (הראש הארוך, הראש הלטרלי והראש המדיאלי), בדומה אליו השריר הנקרא Quadriceps הינו כמובן בעל ארבעה ראשים ולכן קיבל את השם המציג את מספר הראשים שלו. מכאן אנו מבינים כי שריר ה Biceps קיבל את שמו משום שהוא בעל שני ראשים.

התבוננות בספרי האנטומיה השונים מלמדת אותנו שלשריר ה Biceps אכן יש שני ראשים:

1. Short Head of the Biceps

2. Long Head of the Biceps

שמו המלא והמדוייק של שריר ה Biceps הינו Biceps Brachii, והוא כאמור בעל שני ראשים. הראש הקצר מתחיל (origin) ב Coracoid Process (בליטת מקור העורב), והראש הארוך מתחיל בנקודה הנקראת Supraglenoid Tubercle of the Scapula (גלנואיד). הראש הארוך מנקודת התחל שלו בגלנואיד נשאר במבנה של גיד כאשר הוא חוצה את מפרק הכתף ועובר דרך חריץ בעצם הזרוע (intertubercular groove of the humerus). הראש הקצר, היוצא ממקור העורב, הגיד של הראש הקצר רץ לצידו של הגיד של שריר ה Coracobrachialis. שני הראשים של ה Biceps מתאחדים במרכז של הזרוע העליונה ויוצרים מסת שריר אחת, בד״כ באזור ה insertion (אחז)של שריר ה Deltoid, שם הם יוצרים בטן שריר משותפת. בקצה המרוחק יותר (הדיסטלי), הבטן המשותפת של השריר יוצרת שני מרכיבים, הראשון הינו גיד המתחבר לעצם הרדיוס (בנקודה שנקראת radial tuberosity) והשני שנקרא lacertus fibrosus המתאחד עם הפאשיה של כופפי שורש כף היד (forearm flexors).

עד כאן אני מניח שלא חידשתי לכם כלום, אולי אתם לא ממש זוכרים, או שפשוט לא למדתם את האנטומיה של שריר ה Biceps לפרטי פרטים, אך אני מניח שאתם יודעים שהוא מורכב משני ראשים, הקצר והארוך.

אבל כעת מגיע החלק המעניין ביותר, אותו נתון מדהים שאני בספק רב אם אי פעם שמעתם עליו. סקרנים לדעת על מה מדובר? בקרוב נחשוף את אותו הנתון!

שריר ה Biceps מייצג לעיתים קרובות ווריאציות מורפולוגיות (מבניות) הנוגעות הן לנקודת התחל שלו (החיבור הפרוקסימלי) והן לנקודת האחז שלו (החיבור הדיסטלי). אבל הנה כעת אני חושף אתכם לראשונה לנתון המדהים אודות שריר ה Biceps, אותן ווריאציות מורפולוגיות כוללות גם ראשים נוספים שיש לשריר (!!!)

מסתבר ששריר ה Biceps אינו תמיד רק בעל שני ראשים כפי שהצגנו קודם, אלא מספר הראשים שלו עשוי לנוע ולהגיע אף לחמישה ראשים (!!!) בחלק מאותן ווריאציות מורפולוגיות.

הנה פה מאמר שפורסם ומציג 3 ראשים של שריר ה Biceps שהודגמו במהלך דיסקציה.

הנה מאמר נוסף המציג נתונים אודות ראשים נוספים של שריר ה Biceps:

אם לא די בנתון המדהים הזה, ניתן לראות גם שראשים נוספים עשויים לצמוח מתוך שריר הדלתויד (deltoid), מתוך שריר החזה (pectoralis major), מתוך מקור העורב (coracoid process), או מתוך עצם הזרוע (humerus).

מה המשמעויות של ריבוי הראשים של שריר ה Biceps?

יש לכך השלכות תפקודיות וקליניות, החל מהפוטנציאל להשפיע על תפקודים שרירים מסויימים, או לייצר סימפטומים ניורווסקולריים (neurovascular compression).

המחקר הבא, שפורסם בשנת 2022, ביקש לבחון את השכיחות של אותן וריאציות מורפולוגיות המתרחשות בשריר ה Biceps:

סה״כ נבדקו 100 גפיים עליונות באמצעות דיסקציות (ניתוח גופות). בקרב 59% מהגפיים שנבדקו בדיסקציות נצפתה אנטומיה סטנדרטית של שריר ה Biceps.

החוקרים הגדירו קטגוריות שונות למבנה האנטומי:

Type I (64%)

יש שני (2) ראשים לשריר הבייספס: ארוך וקצר. החוקרים חילקו קטגוריה לשתי תת-קטגוריות (A-B) בהתאם למספר בטנות השריר (number of bellies): (a) יש בטן שריר אחת. סיבי השריר היוצאים מהראש הארוך של השריר מתאחדים עם הראש הקצר בחלק התחתון של ה intertubercular groove. סוג זה נמצא בקרב 5 מקרים (כולם היו גברים) (b) יש שתי בטנות שריר, זו האנטומיה הסטנדרטית של שריר ה Biceps. שני הראשים מתחברים יחד באמצע הזרוע העליונה ויוצרים את מסת השריר. סוג זה נמצא בקרב 59 גפיים (26 נשים ו 33 גברים).

Type II (26%)

יש שלושה (3) ראשים לשריר הבייספס. סוג זה נצפה ב 26 גפיים עליונות (16 נשים ו 9 גברים). הראש הקצר יוצא ממקור העורב, בעוד שהראש הארוך יוצא מהגלנואיד. סוג זה נחלק ל 4 תת-קטגוריות בהתאם למיקום שבו התחבר הראש השלישי (A-D): (a) הראש השלישי מתחבר לאמצע של עצם הזרוע (middle part of the shaft of the humerus). סוג זה נצפה בקרב 14 גפיים עליונות (b) הראש השלישי היה ראש עזר של הראש הקצר. הוא יוצא ממקור העורב, יחד עם הראש הקצר של הבייספס. סוג זה נמצא ב 4 מקרים (c) הראש השלישי יוצא משריר החזה. סוג זה נצפה ב 2 גפיים עליונות (d) הראש השלישי יוצא מתוך הקפסולה של מפרק הכתף, סוג זה נמצא ב 6 מקרים.

Type III (6%)

יש ארבעה (4) ראשים לשריר הבייספס. סוג זה נצפה ב 6 גפיים עליונות (4 נשים ו 2 גברים). הראש הקצר יוצא ממקור העורב, בעוד שהראש הארוך יוצא מהגלנואיד. סוג זה נחלק ל 2 תת-קטגוריות (A-B) בהתאם לנקודת החיבור של הראש השלישי והרביעי: (a) היו 4 מקרים, גם הראש השלישי וגם הראש הרביעי של הבייספס יצאו מעצם הזרוע (b) 2 מקרים, הראש השלישי מוצאו מהראש הקצר של הבייספס, בעוד שהראש הרביעי מוצאו מהראש הארוך של הבייספס.

Type IV (4%)

יש חמישה (5) ראשים לשריר הבייספס. סוג זה נצפה ב 4 גפיים עליונות (אישה אחת וגבר אחד). הראש הקצר יוצא ממקור העורב, בעוד שהראש הארוך יוצא מהגלנואיד. הראש השלישי והרביעי מוצאם מעצם הזרוע, בעוד שהראש החמישי מוצאו משריר החזה.

כפי שניתן לראות, המחשבה שלנו שלשרירים יש רק מספר נתון של ראשים היא מוטעית ובטבע קיימות ווריאציות שונות העשויות להכיל מספר ראשים גדול יותר מזה המוכר לנו. שימו לב לדוגמה במחקר שציינתי, שם לכרבע מהדגימות היו 3 ראשים לבייספס ולא 2 בלבד כמקובל. המשמעות היא כי בקרבנו מסתובבים לא מעט אנשים שאומנם אולי לא יודעים זאת, אבל יש להם יותר מאשר 2 ראשים בשריר הבייספס. למעשה עפ״י נתוני מחקר זה ניתן להעריך כי לכשליש מהאוכלוסיה יש 3 ראשים או יותר!

אני מניח שבשלב זה גם אתם המומים מנתון זה, אני יכול להעיד באופן אישי שגם כאשר אני נתקלתי בנתון זה נותרתי המום מכיוון שמעולם לפני כן לא שמעתי על אפשרות כזו שלשריר הבייספס יכולים להיות יותר מאשר 2 ראשים. הדבר כמובן גם מצביע על כך שקרוב לוודאי שגם בשרירים אחרים בגוף קיימת שונות נרחבת ונניח שיש אנשים שבשריר ה Quadriceps שלהם יש יותר מאשר 4 ראשים, מי יודע אולי 5, 6, 7? מדהים!

עכשיו בוודאי תשאלו אוקיי הכל טוב ויפה, זה מעניין מאוד, אבל האם זה אמור להשפיע על האופן שבו אנו צריכים נניח לאמן את שריר הבייספס? הרי אף אחד מאתנו לא באמת יכול לדעת כמה ראשים יש לו בשריר הבייספס ואני מניח שלא תהיו מוכנים שינתחו אתכם כדי לחקור זאת נכון? אני גם מסופק אם נניח ניתן יהיה לזהות זאת באמצעות MRI, ראינו שבמחקרים שציינתי הכל מתגלה בעת דיסקציות, שם אתה יכול ממש לקלף את השכבות השונות ולראות במו עינייך את מה שיש בגוף עצמו, אנו לא נרצה לעשות זאת עם אדם חי...

האמת היא שאין לי תשובה טובה לתת לכם וגם אם היתה לי תשובה כזו ,הרי מבלי לדעת כמה ראשים יש לנניח מתאמן מסויים בשריר הבייספס, איך בכלל אני יכול לשקול אופציות שונות לאימון שונה של השריר?

עכשיו נניח שיש לנו מישהו שהוא סוג של מוטציה גנטית מבחינת שריר הבייספס ויש לו באמת 5 ראשים בבייספס ואנו יודעים שיש לו 5 ראשים בבייספס, האם המשמעות היא שעלינו לאמן אותו כמו מוטציה ייחודית? גם במקרה זה לצערי אין לי תשובה לשאלה זו.

זה גם מוביל אותנו לשאלה חשובה נוספת: האם העובדה שיש לשריר יותר ראשים משפיעה בגדול על פעולתו של השריר? נניח האם שריר הבייספס שיש לו לדוגמה 4 ראשים מסוגל לעשות משהו שונה מאשר השריר הסטנדרטי בעל 2 הראשים? לי אישית אין תשובה לכך.

על פניו הגענו למעין מבוי סתום, גילינו עובדה מדהימה, אבל אנו מתקשים להבין את ההשלכות שלה, אם בכלל יש כאלו, על תפקודו של השריר ובעיקר לגבי כיצד יהיה נכון לאמן אותו כדי למקסם את תוצאות האימון.

אני כן רוצה לקחת את הדיון הזה למקום אחר, שונה לחלוטין, אבל אחד כזה שאולי בכל זאת יכול לתת לנו איזה סוג של כיוון, של מחשבה על ההשלכות של תוספת הראשים וכיצד היא עשוייה לתרום לתפקודו של השריר.

פה אני רוצה להתייחס למושג שנקרא Neuromechanical Matching.

כאשר מדובר בהפעלת השרירים אנו יודעים כי השרירים פועלים באמצעות גיוס של יחידות מוטוריות. באופן עקרוני אם אנו רוצים להגדיר מהי יחידה מוטורית, מדובר בנוירון מוטורי אחד המתפצל למספר סיבי שריר שכולם מעוצבבים ע״י אותו נוירון מוטורי.

אופן הגיוס של היחידות המוטוריות נעשה לפי עקרון הגודל (Henneman’s size principle), המשמעות היא כי אנו מתחילים בגיוס של היחידות המוטרויות הקטנות יותר, בעלות סף הפעולה הנמוך ומגייסים יחידות מוטוריות גדולות יותר, בעלות סף פעולה גבוה יותר רק בעת שאנו נדרשים לכך לצורך יצירת מתח שרירי גבוה יותר, או כאשר היחידות המוטרויות הקטנות הגיעו לתשישות.

נתוני מחקרים מלמדים אותנו שעומסים בטווח של 30% - 85% מהכוח המרבי (RM1), המבוצעים עד לכשל, או בקרבה לכשל, מייצרים את אותה תגובה היפרטרופית. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר נדרש לגייס את אותו מספר של יחידות מוטוריות ולכן התוצאה תהיה דומה.

אבל מסתבר שישנן עדויות מחקריות לכך שיש בשרירים שלנו יחידות מוטוריות ייחודיות שהן מאוד יעילות בביצוע של פעולות ספציפיות של השריר.

אם ניקח לדוגמה את שריר ה Biceps שלנו נראה שבשריר יש 3 תת-קטגוריות של יחידות מוטריות:

הסוג הראשון של היחידות המוטוריות מתגייסות רק כאשר אנו מבצעים כפיפה של המרפק ושום תנועה נוספת.

הסוג השני של היחידות המוטוריות מתגייסות רק כאשר אנו מבצעים תנועת סופינציה ושום תנועה נוספת.

הסוג השלישי של היחידות המוטוריות מתגייסות כאשר אנו מבצעים כפיפה של המרפק בשילוב עם תנועת סופינציה.

בלי כל קשר לשלושת הסוגים הללו, עקרון הגיוס לפי הגודל של היחידות המוטוריות עדיין תקף בכל אחד מהסוגים. לדוגמה, אם נבצע סוג של סופינציה עד לכשל, בתוך אותן יחידות מוטוריות מסוג 2 הפועלות רק בתנועה של סופינציה, יתגייסו עפ״י עקרון הגודל באופן הדרגתי. המשמעות היא שאם נעשה תחילה שימוש בהתנגדות נמוכה נראה שמתוך אותן יחידות מוטוריות ייחודיות נגייס תחילה את אלו בעלות סף הפעולה הנמוך יותר, שמורכבות מסיבי השריר האיטיים, אך כל שנתקרב לכשל, נגייס יחידות מוטרויות גדולות יותר ובעלות סף פעולה גבוה יותר ואשר מכילות אחוז גבוה יותר של סיבי שריר מהירים.

קיימות עדויות מחקריות ישירות ועקיפות לקיומן של יחידות מוטריות ייחודיות גם בשרירים אחרים בגוף כגון בטרייספס, בתאומים, בארבע-ראשי, בהמסטרינג ובשרירים קטנים נוספים כגון באמות שלנו.

מדוע שנדרש ליחידות מוטוריות ייחודיות בשרירים שלנו?

יתכן שהתשובה לכך טמונה במושג Neuromechanical Matching.

ברשותכם לפני שנתקדם בדיון אודות המושג Neuromechanical Matching אני רוצה לחזור רגע לשריר הבייספס ולהתייחסות לנתונים האנטומיים שלו. אני רוצה להציג בפניכם עוד כמה נתונים מאוד מרתקים שלמדנו אודותיו תודות למחקרים שונים שבוצעו.

אנו יודעים שכל שריר שלד בגוף האדם מורכב ממספר רב של סיבי שריר. במחקר שפורסם בשנת 1984, החוקרים ביקשו להעריך את מספר סיבי השריר שיש בשריר הבייספס והם ציינו שהטווח המשוער הוא בין 198,000 ועד 419,000 סיבי שריר. במחקר זה נלקחו ביופסיות שריריות מ 5 מפתחי גוף ברמת עילית, 7 מפתחי גוף ברמה בינונית ו 13 נבדקים שאינם מאומנים, בגילאים דומים, שהיוו את קבוצת הביקורת.

במחקר החוקרים העריכו את מספר סיבי השריר באמצעות שימוש בנוסחה הבאה:

אפשר לציין ששיטת חישוב זו אינה אידיאלית ויש לה לא מעט חסרונות, אך זה פתח לדיון שהוא כרגע מעבר להיבטים שברצוני להציג בפניכם ולכן לא נתייחס לכך בשלב זה.

המחקר מ 1984 מציג עוד כמה נתונים מעניינים מאוד. החוקרים מציינים שלמרות השונות הנרחבת בכל הנוגע למספר סיבי השריר (198,000 ועד 419,000 סיבי שריר), ולמרות השונות בגודל השרירים בין מפתחי הגוף לבין הנבדקים שאינם מאומנים, נמצא כי מספר סיבי השריר שלהם היה דומה. בנוסף, למרות שנמצא מתאם גבוה בין חתך הרוחב הממוצע של השריר וחתך הרוחב של השריר בכל אחת משלוש קבוצות הנבדקים, רבים מהנבדקים שהיו בעלי השרירים הגדולים ביותר היו בעלי נטייה להיות גם עם מספר סיבי שריר גבוה יותר. מכיוון שבקרב מפתחי הגוף המאומנים היטב היו גם כאלו שלהם היה מספר סיבי שריר שנמוך מהממוצע, החוקרים פירשו זאת באופן שמספר סיבי השריר הינו בעיקר משתנה המושפע מהגנטיקה והינו מולד, ואינו תוצאה של תהליך הנקרא היפרפלזיה (עליה במספר סיבי השריר) המתרחש בתגובה לאימונים.

מחקרים אחרים שפורסמו ביקשו לבחון מה שיעור גודלם היחסי של שלושת כופפי המרפק (באחוזים). להלן ממצאים של 6 מחקרים שונים:

ניתן כמובן לראות שונות בין המחקרים השונים, אבל אם נתייחס לממוצע הכולל של ששת המחקרים הללו הנה מה שנקבל:

הנתונים הללו מדגימים ששריר הבייספס הוא בממוצע הגדול מבין שלושת כופפי המרפק, לאחריו שריר הברכיאליס בעוד ששריר הברכיורדיאליס הוא הקטן מבין כופפי המרפק.

היבט מסקרן נוסף הוא לבחון מה היחס בגודלו של הראש הארוך של הבייספס אל מול הראש הקצר?

שני מחקרים ערכו השוואה של חתך הרוחב של שני הראשים (זו השוואה דו-ממדית לעומת השוואת נפח השריר שזו השוואה תלת-ממדית, יש חסרונות לביצוע השוואה שכזו, אך אלו חלק מהחסרונות השונים בהם אנו נתקלים במחקרים רבים ולצערנו לא תמיד מתבצעת ההשוואה שתהיה האידיאלית וזאת בשל מגבלות שונות של המחקר והאמצעים העומדים לרשותו).

להלן ממצאי שני המחקרים:

כפי שניתן לראות מבין שני הראשים של הבייספס, הראש הארוך הוא בעל מסת השריר הגבוהה יותר.

נתון מעניין נוסף ובעל חשיבות הוא ההתפלגות של סיבי השריר השונים בתוך שריר מסויים. ראוי להדגיש שלא כל השרירים בגוף שלנו הם בעלי התפלגות סיבי שריר זהה, ישנם שרירים המתאפיינים לדוגמה באחוז גבוה יותר של סיבי שריר איטיים כדוגמת שריר הסולאוס, בעוד ששריר ה Gastrocnemius מתאפיין באחוז גבוה יותר של סיבי שריר מהירים. כמובן שלהרכב סיבי השריר השפעה רבה על המאפיינים של יכולת הביצוע של השריר. באופן כללי סיבי שריר אדומים מצטיינים ביכולת להתמודד היטב עם עייפות, הם בעלי יכולת ניצול חמצן גבוהה יותר, מנגד הם קטנים יותר בקוטרם בהשוואה לסיבי השריר המהירים ומפתחים כוח והספק נמוכים יותר מאשר סיבי השריר המהירים.

אם נבחן את התפלגות סיבי השריר של הבייספס הנה מה שאנו יכולים ללמוד ממחקרים שבחנו זאת:

ניתן לראות שבהתבסס על נתוני המחקרים הללו שריר הבייספס מתאפיין באחוז גבוה יותר של סיבי שריר מהירים ביחס לסיבי השריר האיטיים.

שריר הבייספס הינו שריר אשר לא רק מכופף את המרפק, אלא גם מבצע סופינציה של האמה ולכן המנח של האמה (סופינציה, מיד פוזישן, או פרונציה) הינו בעל השפעה משמעותית על יכולת פיתוח הכוח של כל אחד משלושת השרירים שמבצעים כפיפה במרפק (בייספס, ברכיאליס וברכיורדיאליס). חוקרים שביקשו לבחון את מידת יכולת פיתוח הכוח של שלושת השרירם הללו במנח של סופינציה ופרונציה מצאו את הנתונים הבאים:

פה ניתן לראות ששריר הבייספס (שני הראשים שלו) מסוגל לפתח מידה הרבה יותר גדולה של כוח כאשר אנו מבצעים כפיפת מרפק במצב של סופינציה, בעוד שבמצב של פרונציה שני הראשים של הבייספס מתקשים לפתח כוח רב. הסיבה המרכזית לכך היא נקודת האחז של גיד הבייספס, במצב של סופינציה קו פעולת הכוח של הבייספס הוא הרבה יותר יעיל בעוד שבמצב של פרונציה הגיד של הבייספס מסובב סביב עצם הרדיוס וקו פעולת הכוח שלו רחוק מלהיות אידיאלי.

שימו לב גם לעובדה שהראש הארוך של הבייספס מסוגל לפתח מידה גדולה יותר של כוח לעומת הראש הקצר של הבייספס, הדבר נכון לשלוש הזוויות השונות שנבחנו במפרק המרפק.

בנוסף, יש גם עדויות מחקריות לכך שבמצב של פרונציה שריר הבייספס מקבל משריר הברכיורדיאליס תשדורת שמפחיתה את פעילותו, כפי שניתן לראות בשני מחקרים אלו:

"These studies have demonstrated inhibitory neural connections between the BB and BRR"

"These findings indicate that the inhibition evoked by afferent feedback from brachioradialis to low-threshold motor units (mean force 3-5% MVC) in biceps brachii varied with forearm posture yet was similar for the two heads of biceps brachii. This reflex pathway provides a mechanism to adjust the activation of biceps brachii with changes in forearm position, and represents a spinal basis for a muscle synergy in humans"

ההיפך הוא הנכון לגבי שרירי הברכיאליס והברכיורדיאליס, הם דווקא מפתחים כוח רב יותר במנח של פרונציה, כפי שניתן לראות כאן:

לאחר שהתייחסנו באריכות להיבטים שונים ומרתקים של הבייספס, אני רוצה להחזיר אתכם לדיון בנוגע למושג Neuromechanical Matching.

הזכרנו שבשרירים שלנו יש יחידות מוטוריות ייחודיות. כאשר אנו מגייסים מספר נתון של סיבי שריר אנו נוטים להניח שכל אחד מסיבי השריר הללו מסוגל לפתח מידה זהה של כוח, אך זה אינו נכון. לא לכל סיבי השריר יש את אותם היבטים מכניים העשויים להשפיע על היעילות המכנית בעת פעולתם. מבלי להיכנס להסברים נרחבים הקשורים בהיבטים ביומכניים של השריר, נציין רק שלזווית היישום השפעה משמעותית על המומנט שהשריר יכול לפתח. מבחינה זו זווית היישום האידיאלית לצורך פיתוח כוח תהיה זווית בת 90 מעלות. ככל שנתרחק מזווית בת 90 מעלות נראה שחלק מהכוח שהשריר מפתח ילך לטובת רכיב הנקרא רכיב דוחס, או לרכיב הנקרא רכיב מפרק. הבעיה היא שהרכיבים הללו אינם תורמים לתנועה המתבצעת במפרק. רק הרכיב המסובב הוא זה היוצר את התנועה במפרק. כאשר זווית היישום של השריר היא 90 מעלות, כל הכוח של השריר הוא לטובת הרכיב המסובב. בזוויות אחרות רק חלק מהכוח של השריר יפעל כרכיב מסובב ולכן היכולת של השריר לפתח מומנט באותו המפרק תהיה נמוכה יותר בהשוואה לזווית יישום בת 90 מעלות.

כאשר אנו מבצעים כפיפה במרפק, יהיו בשריר הבייספס סיבים שונים שיפעלו ביעילות גבוהה, או נמוכה יותר, כתלות בשינוי בזווית מפרק המרפק. זהו קרוב לוודאי ההסבר למדוע יש לנו תת-קטגוריות של יחידות מוטוריות בתוך השריר. כל תת-קטגוריה כזו מכילה סיבי שריר שהם בעלי יתרונות מכניים שונים לתנועות שונות.

נחזור כעת לשלוש התת-קטגוריות של יחידות מוטריות שיש לנו בשריר הבייספס:

הסוג הראשון של היחידות המוטוריות מתגייסות רק כאשר אנו מבצעים כפיפה של המרפק ושום תנועה נוספת. אלו יחידות מוטוריות המכילות סיבי שריר שממוקמים באופן שמעניק להם יתרון מכני בעת ביצוע כפיפה של המרפק (בלבד).

הסוג השני של היחידות המוטוריות מתגייסות רק כאשר אנו מבצעים תנועת סופינציה ושום תנועה נוספת. אלו יחידות מוטוריות המכילות סיבי שריר שממוקמים באופן שמעניק להם יתרון מכני בעת ביצוע סופינציה (בלבד).

הסוג השלישי של היחידות המוטוריות מתגייסות כאשר אנו מבצעים כפיפה של המרפק בשילוב עם תנועת סופינציה. אלו יחידות מוטוריות המכילות סיבי שריר שממוקמים באופן שמעניק להם יתרון מכני בעת ביצוע תנועה של כפיפה במרפק והן של ביצוע תנועת סופינציה.

זהו למעשה המושג הנקרא Neuromechanical Matching, מערכת העצבים יודעת לגייס את היחידות המוטוריות הספציפיות שמורכבות מאותם סיבי שריר שהינם בעלי יתרון מכני בתנועה, או בתנועות הספציפיות אותן אנו רוצים לבצע.

אחד ההיבטים המסקרנים ביותר שנחשפנו אליו באמצעות מחקרים שונים שבוצעו, הוא בכך שהגדילה המתרחשת בשרירים השונים אינה אחידה לכל אורכם, מושג זה נקרא Regional Hypertrophy.

לדוגמה במחקר הבא שפורסם בשנת 1995:

החוקרים מצאו כי שהנבדקים במחקר שביצעו במשך 16 שבועות פשיטה של המרפק מעבר לראש, שריר ה Triceps שלהם הדגים גדילה בעיקר באזור המרכזי וועם נטייה קלה לאזורהעליון שלו. לעומת זאת, באזורים העליונים והתחתונים ביותר של השריר, התרחשה גדילה מינימלית.

במחקר הבא שפורסם בשנת 2013 גם הודגמה גדילה אזורית, במקרה זה בשריר ה Quadriceps:

במחקר הנבדקים התאמנו במשך 12 שבועות וכפי שניתן לראות לא רק שהגדילה היתה שונה בין הראשים השונים של השריר, אלא אף באזור העליון, או התחתון של אותו ראש של שריר:

בבואנו לנסות ולהסביר את הגדיל האזורית השונה באותו השריר, בהחלט יתכן שהסיבה לכך נעוצה באותו מושג של Neuromechanical matching. אותם אזורים שהגיבו בגדילה המשמעותית ביותר, בעת ביצוע תרגיל אחד ספציפי, כנרה מכילים סיבי שריר הממוקמים באופן במעניק להם יתרון מכני בעת הביצוע של אותו תרגיל ספציפי.

נושא זה מוביל אותנו לנקודת הסתכלות נוספת וכזו שאולי היא חשובה מאוד. אם אכן ביצוע תרגיל אחד (בלבד) עשוי לייצר גדילה באזור ספציפי של השריר, אז ניתן להסיק מכך שבסבירות גבוהה שביצוע תרגיל אחד בלבד לאותה קבוצת שריר לא יוביל להיפרטרופיה הטובה ביותר לאורך השריר כולו. על מנת להתגבר על מכשלה זו אנו מבינים שכנראה יהיה יתרון בביצוע מספר תרגילים שונים עבור אותה קבוצת שרירים. יתרה מכך, נרצה שאותם התרגילים יהיו שונים האחד מהשני מבחינה ביומכנית, לדוגמה שנקבל את המומנט המרבי של ההתנגדות בזוויות שונות של המפרק ו/או באורכים שונים של השריר. באופן זה נוכל לגייס בכל תרגיל את אותן יחידות מוטוריות ייחודיות שהן כוללות את סיבי השריר בעלי היתרון המכני ובאמצעות השילוב של מספר תרגילים שונים לאותו השריר נרוויח גירוי נרחב יותר וגיוס נרחב יותר של אותן יחידות מוטוריות הפזורות לאורכו של השריר שאותו אנו מאמנים.

לדוגמה בעת אימון של שריר ה Triceps נרצה אולי לבצע את שלושת התרגילים הבאים:

לסיכום, ראינו שהשרירים שלנו הם לא תמיד זהים במבנה שלהם למה שלמדנו מתוך ספרי האנטומיה. קיימת שונות רבה ומדהימה בין האנשים השונים ואנו עדיין לא לגמרי מסוגלים להעריך את מידת ההשפעה שיש לאותה שונות. התמקדנו בשריר הבייספס וראינו כיצד הוא משתלב עם שאר השרירים שמבצעים כפיפה במרפק, למדנו על יחסי הגודל בין השרירים השונים, על יכולתם לפתח כוח, על ההשפעה של מנח הביצוע בהקשר של יכולת פיתוח הכוח ועוד. לבסוף התייחסנו להיבט הייחודי והמרתק הנקרא של Neuromechanical matching וראינו שהוא עשוי להסביר מדוע תרגיל מסויים מייצר גדילה באזור ספציפי של השריר ומתוך כך למדנו להבין שלטובת היפרטרופיה מיטבית רצוי יהיה לבצע יותר מאשר תרגיל אחד לכל קבוצת שריר.

כמו תמיד נמשיך להעמיק וללמוד ולגלות את נפלאות גוף האדם והפיזיולוגיה שלו ובאמצעות ידע זה נדע כיצד יהיה נכון ויעיל יותר להתאמן במטרה למקסם את תוצאות האימון. מוזמנים להמשיך ולעקוב אחר הפרסומים שלי.

אם אתם לא רוצים לפספס פרסומים שלי בנוגע להעשרה מקצועית למאמנים, אתם מוזמנים להצטרף לקבוצת הוואטסאפ שלי. מדובר בקבוצה שקטה בה אני מפרסם רק דברים הקשורים לקידום מקצועי כגון מאמרים, ערבי עיון, סדנאות, כנסים וכדומה.

להצטרפות לקבוצה כנסו בקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/KgOFSFHMFBE4YOWHZXhVjJ