מה אם אפשר היה לקבל חלק מהיתרונות של פעילות גופנית בלי לבצע את האימון עצמו? במשך שנים הרעיון של Exercise in a Pill נשמע כמעט כמו מדע בדיוני, אבל מחקרים מראים שאפשר להשפיע תרופתית על חלק מהמנגנונים שהגוף מפעיל בזמן מאמץ. אלא שככל שאנחנו מבינים טוב יותר מה באמת קורה בגוף בזמן אימון, כך מתברר שהדרך מ"חיקוי של מסלול ביולוגי" ל"גלולת אימון" מורכבת הרבה יותר. אז עד כמה המדע באמת קרוב לשם — והאם המטרה הנכונה היא בכלל להחליף את האימון? לא כל מה שאפשר למדוד אפשר להחליף בעידן שבו כמעט

הגיל משנה את השריר, אך אינו קובע לבדו כיצד הוא יתפקד. מחקר חדש מראה כי אימון מתמשך קשור לשימור חלק ממערכות האנרגיה של השריר, לתגובה טובה יותר למאמץ ולפרופיל מולקולרי הדומה יותר לזה של צעירים פעילים. הזדקנות השריר: בין גיל כרונולוגי לפלסטיות ביולוגית במשך שנים רבות התייחסו לירידה בכוח, במסת השריר וביכולת המאמץ בגיל המבוגר כתהליך כמעט בלתי נמנע: השנים עוברות, השריר נחלש, ההתאוששות מתארכת והפעולות היומיומיות דורשות יותר מאמץ. אלא שהפיזיולוגיה של ההזדקנות מורכבת יותר. הגיל משפיע

בעת האחרונה אנו נתקלים במושג חדש במדעי ההזדקנות - Peakspan, המציע דרך חדשה להסתכל על בריאות: לא רק לפי תוחלת החיים או השנים ללא מחלה, אלא לפי משך הזמן שבו אנחנו מצליחים לשמור על היכולת הפיזית והקוגניטיבית הקרובה ביותר לשיא האישי שלנו. יש רגע שבו אנחנו מפסיקים להיות במיטבנו. כמעט אף אחד לא יודע מתי הוא מגיע. רובנו נוטים לחשוב שהזדקנות מתחילה ברגע ברור: כשהמחלה הכרונית הראשונה מופיעה, כשבדיקות הדם כבר אינן תקינות, כשהברכיים מתחילות לכאוב או כשהעלייה במדרגות נעשית מעט איטית יותר

כולנו מתאמנים יותר – אבל גם יושבים יותר רבים מאיתנו אוהבים לחשוב על עצמנו כאנשים פעילים. אנחנו קמים מוקדם לריצה, מבקרים בחדר הכושר שלוש פעמים בשבוע, יוצאים לרכיבת אופניים בסופי שבוע או מקפידים להשלים את מכסת הצעדים היומית שהשעון החכם מציג לנו. אלא שעם סיום האימון מתחיל לעיתים קרובות חלק אחר של היום – כזה שאנחנו כמעט לא מודעים אליו. יום עבודה מול מחשב, נסיעה ממושכת ברכב, ישיבות שנמשכות שעות, ארוחת ערב מול הטלוויזיה, גלילה בטלפון לפני השינה. מבלי לשים לב, אדם שהתאמן שעה בבוקר

במשך יותר משני עשורים התקבעה בספרות המדעית תפיסה שלפיה הירידה בכוח השריר חשובה הרבה יותר מהירידה במסת השריר. מחקרים רבים הראו כי כוח השריר, ההספק (Power) ואיכות השריר מנבאים טוב יותר תפקוד גופני, עצמאות, סיכון לנפילות ואף תמותה, בעוד שמסת השריר עצמה נמצאה לעיתים קרובות כבעלת קשר חלש יחסית לביצועים תפקודיים. תפיסה זו השפיעה באופן משמעותי על ההבנה שלנו את תהליך ההזדקנות. היא אף הובילה חוקרים ואנשי מקצוע לטעון כי אין די בהגדלת מסת השריר, וכי יש למקד את האימונים בעיקר בשיפור כוח,

Grant McDonald deadlifting 240 kg at age 67 (video) אפשר לחיות יותר שנים, אבל השאלה החשובה באמת היא איך נראות השנים האלה בדיון על אריכות ימים, לרוב מקבלות את מרבית תשומת הלב הפעילויות האירוביות — הליכה, ריצה, רכיבה ושחייה. אבל בשנים האחרונות הולכת ומתחזקת ההבנה שאימוני התנגדות וכוח הם רכיב מרכזי, ולעיתים אפילו חסר תחליף, בשמירה על איכות חיים, עצמאות ותפקוד לאורך זמן (ראו מחקר). מחקר גדול שפורסם ב-British Journal of Sports Medicine, ובחן יותר מ-147 אלף אנשים לאורך עד שלושה עשו

הדיון המדעי בכיווץ השרירי נשלט במשך שנים על ידי התמקדות בלעדית כמעט בכיווץ הקונצנטרי, שבו השריר מתקצר כנגד התנגדות. לעומת זאת, הכיווץ האקסצנטרי, שבו השריר מתארך תחת עומס, נתפס כשלב משני או פסיבי יחסית. עם הצטברות ראיות בשנים האחרונות, תפיסה זו אינה מספקת עוד. הכיווץ האקסצנטרי הוא מצב מכני ופיזיולוגי ייחודי, בעל מאפיינים עצביים, מבניים ומולקולריים נבדלים, התורמים משמעותית לפיתוח כוח, היפרטרופיה, עמידות מבנית ושיקום תפקודי. הבדלים אלה באים לידי ביטוי ברמת הסרקומר, באיתות התאי,

במשך עשורים רבים התייחסנו לירידה במסת השריר, בכוח השריר ובתפקוד המוטורי כאפיפנומנים של תהליכי הזדקנות פתולוגיים, או כתוצרי לוואי של מחלות כרוניות. הגישה הפרדיגמטית המקובלת בפיזיולוגיה קלינית ובגריאטריה הציגה את הסרקופניה ואת השבריריות כתסמונות משניות — ביטויים סופיים של פגיעה מערכתית, או של דינמיקת ההזדקנות עצמה. ואולם, סקירה שיטתית מקיפה שפורסמה ב-Experimental Gerontology בשנת 2025 מעמידה תזה זו למבחן מחדש ומציעה פרדיגמה אלטרנטיבית: תפקוד עצבי-שרירי לקוי אינו בהכרח תוצר סופ

במשך עשורים, תורת האימון התמקדה בנפח השבועי הכולל (Total Weekly Volume) כמנבא העיקרי להיפרטרופיה וכוח. עם זאת, הבנה עמוקה של הומאוסטזיס השריר מחייבת אותנו לבחון את ה"מיקרו-מכניקה" של יחידת האימון הבודדת. השאלה אינה רק "כמה" אנו מרימים בשבוע, אלא כיצד הגירוי מנוהל ברמת הסט הבודד והאימון הספציפי. בעת האחרונה יש לנו הבנה מעמיקה יותר אודות המכניקה התאית והעצבית, אנו מגלים כי השריר אינו מכונה ליניארית, אלא מערכת ביולוגית מורכבת בעלת סף רוויה אדפטיבי . כפיזיולוגים, עלינו לשאול את ש

במשך עשורים נשען תחום פיזיולוגיית המאמץ על מטריצת האימון הקלאסית: עצימות (Intensity), נפח (Volume) ותדירות (Frequency). בעידן הנוכחי, הסתפקות במשוואות של 'כמה סטים וכמה חזרות' כבר אינה מספיקה. נדרשת פרדיגמה הרואה בשריר השלד איבר חישה מכני-ביולוגי מתוחכם — לא רק ככזה המבצע פקודות תנועתיות, אלא מערכת חישה המעבדת כוחות המופעלים על הסרקומר, הממברנה והציטוסקלטון, והופכת אותם לרצף מסודר של תגובות ביוכימיות. דרך מסלולי איתות כגון mTORC1 ו-MAPK, מתורגם הגירוי המכני לשפה תאית של צמיחה

הלב האנושי מפגין יכולות שמרבית האנשים כלל אינם מודעים להן. מדובר באחד האיברים המסתגלים (האדפטיביים) ביותר בגופנו, המפגין יכולת מרשימה של "עיצוב מחדש" (Remodeling) בתגובה למנעד רחב של גירויים – החל מחוסר פעילות קיצוני ועד לאימוני סיבולת עצימים. פלסטיות זו באה לידי ביטוי ביכולתו של הלב לעבור תהליכי אטרופיה, או היפרטרופיה כתוצאה משינויים בעומס המופעל עליו (ראו מחקר ). כאשר בוחנים את מסת החדר השמאלי בקרב קבוצות אוכלוסייה שונות, נחשף טווח הסתגלות רחב להפליא המגיע לכ-75%. בקצה אחד

תעשיית ההרזיה עוברת טלטלה. תרופות הדור החדש (כמו אוזמפיק, וויגובי ומונג'רו) מבטיחות תוצאות שפעם היו אפשריות רק בניתוח. אבל ככל שנצברים הנתונים, מתברר שהמחיר שאנחנו משלמים על "קיצור הדרך" הזה עלול להיות גבוה משחשבנו. 1. אפקט הריקושט: הנתונים שלא ניתן להתעלם מהם סקירה שיטתית ומקיפה שפורסמה לאחרונה ב- British Medical Journal (BMJ) וכללה 37 מחקרים על פני 9,000 משתתפים, חושפת מציאות עגומה: חזרה מהירה למשקל: רוב המטופלים שמפסיקים את השימוש בזריקות מעלים בחזרה את כל המשקל שאיבדו

במאמר קודם הצגתי את פרדוקס ספורטאי הקצה. בחנו האם לקיחה של מאמצים גופניים לקיצוניות עלולה להביא ליותר נזק מאשר תועלת. במאמר הנוכחי אני מבקש להציג את ההיבטים הפיזיולוגים המרתקים של מאמצי Ultra-Endurance. כאשר רצי אולטרה נועלים את נעליהם לקראת מרוצים המשתרעים על פני מאות קילומטרים וימים ארוכים, הם לא רק בוחנים את החוסן המנטלי וכוח השרירים שלהם – הם מגששים אחר קצה גבול הביולוגיה האנושית. ריצת אולטרה-מרתון (Ultra-Endurance Running - UER) מהווה מצב קיצון פיזיולוגי המאתגר את גבולו

אין עוררין על כך שפעילות גופנית אירובית היא אבן הפינה של הבריאות המודרנית, עם יכולת מוכחת להפחית דרמטית את שיעורי התחלואה הלבבית ולהאריך חיים. הספורטאי הממוצע נהנה מהגנה קרדיווסקולרית משמעותית, אך ככל שאנו מתקדמים לעבר גבולות המאמץ האנושי, התמונה הופכת מורכבת יותר. במקום שבו המאמץ האירובי הופך לאורח חיים קיצוני, אנו נדרשים לבחון מחדש את הגבול הדק שבין שיא הכושר לבין שינויים מבניים בלב העלולים להיתפס, באופן פרדוקסלי, כפתולוגיים. בתחום הטוקסיקולוגיה (תורת הרעלים) שולט העיקרון ה

בחלק א׳ של המאמר התייחסתי באופן נרחב למודל הקלורי והצגתי את הטיעונים שלי לכך שהמודל הקלורי אינו נשען על בסיס מדעי אמיתי, אלא שמדובר בתיאוריה אשר אינה מסוגלת לתת מענה הולם בשל המורכבות הפיזיולוגית של גוף האדם. בחלק זה של המאמר נתמקד בתהליך שריפת השומן המתרחש במהלך מאמצים גופניים תוך התייחסות להשפעה שיש לכך על תהליך הירידה במשקל. על מנת להבין את תהליך שריפת השומן המתרחש במנוחה ובעת מאמץ גופני יהיה עלינו לצלול תחילה לתוך עולם הפיזיולוגיה של המאמץ ולהכיר את המנגנונים הגופניים שבא

במסגרת מאמר זה ברצוני להתייחס לכתבה בנושא אימונים שעוזרים לירידה במשקל שפורסמה ב Ynet ואשר אני הייתי בין שלושת המומחים שפנו אליהם במטרה להתייחס לנושא הכתבה. ראשית חשוב להבין שבכתבות מסוג זה האפשרות שלנו כאנשי מקצוע להתייחס לסוגיות השונות היא מאוד מוגבלת לאור התכתיבים של העיתון, כגון מגבלת מילים של הכתבה שנדרשת להיות קצרה ואטרקטיבית לקוראים ולכן כמובן לא ניתן לפרט את הדברים כפי שהיינו רוצים וגם לעיתים יש אי דיוקים רבים והמסר שעובר לקוראים הוא לא בהכרח המסר שהיינו רוצים שיעבור

התמונה להמחשה בלבד במאמר קודם שלי התייחסתי לשאלה האם תרגילי הדדליפט והסקוואט הם תרגילים מסוכנים שיש להימנע מהם. קיבלתי מספר תגובות שברצוני לשתף כאן במטרה להציג דוגמאות אופייניות לאופן שבו אנשים מגיבים לנושאים הללו. אני כמובן לא חושף את שמות המגיבים, זה כלל לא רלוונטי, וכמובן שאין פה שום רצון, או כוונה לזלזל בתגובות הללו. המטרה היא להתייחס אך ורק לתוכן התגובות ובמסגרת מאמר זה אתייחס אליהן מנקודת מבט מקצועית, תוך מתן נתונים מעולם המחקר, אשר יסייעו לנו בהבנה מעמיקה יותר של הנוש

לאחרונה אני נתקל לא מעט במומחים מתחום האימון הגופני הטוענים שתרגילים כמו סקווט ודדליפט הינם תרגילים "מסוכנים", שהם מובילים למצבים שבהם המתאמנים נדרשים לבצע החלפה של מפרק הירך, למיקרו שברים של העצמות, שאלו תרגילים שאינם מומלצים לאנשים מבוגרים, בוודאי לא לאוכלוסייה המזדקנת, שאלו תרגילים שאינם פונקציונליים, שהם לא תורמים לאתלטיות, אלא דווקא פוגעים בה ועוד טענות מן הסוג הזה. לו השיח הזה היה מגיע מכל מיני מאמנים שאין להם ברזומה שום פרט מרשים אז אולי פשוט הייתי מתעלם מדבריהם שהרי

פעמים רבות השימוש בצמד המילים Evidence-based מהווה מעין חותמת איכות ואנו כביכול מציינים שאם הדבר נבדק במחקר אז בטוח שהוא נכון ושעלינו לאמ...

בראשית דבריי ברצוני לציין שאני מעריך שמאמר זה עשוי לעורר מידה לא מועטה של אי נוחות בקרב חלק מהקוראים מכיוון שאני מעלה פה דעה (אישית)...