תסמונת האדם ״המזדקן״ - פיקציה, או מציאות?

בראשית דבריי ברצוני לציין שאני מעריך שמאמר זה עשוי לעורר מידה לא מועטה של אי נוחות בקרב חלק מהקוראים מכיוון שאני מעלה פה דעה (אישית) שאולי רבים לא יסכימו איתה, או אף יתנגדו לה בנחרצות. אשמח כמובן לקבל מכם תגובות על המאמר, בין אם אתם חושבים שהדעה אותה אני מציג הינה הנכונה, או אם אתם חושבים שעשיתי כאן טעות קריטית.

הדעה אותה אני מציג היא כאמור דעתי האישית, אבל יש סימוכין רב מאוד כדי לגבות את הנטען ועדיין חשוב לי להציג את הדברים מנקודת מבטי האישית מעצם היותי איש מקצוע שרגל אחת שלו נטועה באקדמיה ורגל שניה נטועה בתחום האימון והפיזיולוגיה וכאחד שחי את התחום הזה כבר למעלה מארבעה עשורים כמתאמן ומעל לשלושה עשורים כמאמן העובד בין היתר עם אנשים מבוגרים וקשישים.

מי שקצת מכיר אותי ברמה האישית ועוקב אחריי יודע שבאימונים שלי אני מנסה לשבור שיאים אישיים, זאת על אף שכאמור חלק מהשיאים האלו הושגו לפני למעלה מ 30 שנה. מדובר על תקופות בהן התאמנתי משמעותית יותר ימים בשבוע, כלומר מבחינת מערך האימונים שלי אז הוא היה אינטנסיבי מזה שאני מקיים כיום (מן הסתם כאשר הייתי רווק ובתחילת דרכי המקצועית היה לי זמן רב יותר להשקיע באימונים בהשוואה להיום). חשוב להדגיש שלאור הרקורד המאוד ארוך שלי באימונים, והיכולות שבהן אני נמצא, אני נחשב כמתאמן מתקדם. אנו יודעים שעפ״י עקרון התמורה הפוחתת, ככל שאתה מתקדם יותר באימונים, כך קשה יותר להשתפר ולכן אולי רבים יטענו, ובמידה רבה של צדק, שלא הגיוני שמי שמתאמן באופן רציני ומתקדם כבר מעל ל 40 שנה, שהוא יצליח לשבור שיאים אישיים כאשר הוא נושק לגיל 58, והכל באופן טבעי לחלוטין.

בהחלט יתכן שאני פנטזיונר בהיבט זה, אולי אני מציב לעצמי מטרות שאינן ריאליות, זאת למרות שבתרגיל הדדליפט כן הצלחתי לשבור שיא אישי בשנת 2023 ולהרים 210 ק״ג, שיא שאני עוד מקווה לשפר אותו עם החלפת הקידומת ל 6...

היכולות הגופניות שלנו מושפעות ממספר רב של משתנים, אחד המשתנים שהוא ללא ספק בעל השפעה מאוד משמעותית הוא נושא הפציעות. לעיתים פציעות מן העבר מגבילות את היכולת שלנו ולעיתים בשל כך לא נצליח לשחזר, ובוודאי שלא לשבור, שיאים מן העבר. גם אני עברתי כמה פציעות משמעותיות (שחשוב לי להדגיש שהן לא התרחשו במהלך אימוני הכוח) שמשפיעות על היכולות שלי כיום ובהחלט יתכן שיהוו את הגורם המקביל אשר ימנע ממני את היכולת לשבור שיאים מן העבר. אני מודע לכך שכולנו בסופו של יום בנויים מאותן רקמות אנושיות ואני לא מכיר אף אדם שחף מההשלכות שיש לכך על היכולת התפקודית שלנו.

פעמים רבות בתגובה לניסיונות שלי לשבור שיאים אישיים, כאמור בגיל הנושק ל 58, אני שומע תגובות כמו ״בשביל מה זה טוב״, ״זה מסוכן״, ״אתה משוגע״, ״אתה עושה לעצמך נזק״ וכדומה. כלומר רבים, כולל אנשי מקצוע מהתחום, חושבים שמגיע היום שבו עלינו כבר להוריד רגל מהגז ואלי אף ללחוץ על דוושת הבלמים, לתלות את כפפות וחגורת האימון למזכרת על הקיר ולסגל אופי שונה לחלוטין של אימונים. אני חושב שזו טעות קריטית ועל כך אני רוצה להרחיב. הנה ציטוט שאהבתי בהקשר הזה:

בעידן של היום, עם הקדמה הטכנולוגית, ניתן לנהל תחומים רבים מהחיים שלנו מבלי צורך לזוז מהמחשב ו/או הטלפון. אפשר להזמין משלוחים מהסופר, ללמוד ולהיפגש בזום (גילוי נאות אני עושה זאת המון וגם מלמד הרבה בזום), להסדיר עניינים בירוקרטיים אונליין וכדומה. המשמעות היא שמרבית האנשים מנהלים אורח חיים פסיבי מאוד, לעיתים לאורך שנים רבות ולכולנו ברורות ההשלכות שיש לכך על היכולות הגופניות ועל הבריאות. לא סתם היושבנות נקראת מגיפת היושבנות, אנו מבינים היטב את המחירים שהיא גובה מאתנו גם ברמה האישית וגם ברמה החברתית והכלכלית. מעולם לא היינו יושבניים יותר ולצערנו הפרוגנוזה היא שזה רק ילך ויחמיר, במיוחד לאור העובדה שכיום גם ילדים רבים, החל מגיל צעיר, סובלים מיושבנות יתרה.

במציאות שכזו, יש מי שחושבים שלא נכון שנניח מישהו בן 50 פלוס יבצע מאמצים גופניים הנראים להם כקיצוניים (וההגדרה של מהו מאמץ ״קיצוני״ היא כמובן הגדרה סובייקטיבית לחלוטין), הם לא ימליצו על ביצוע פעילות שכזו, אולי אפילו ירחיקו לכת לציין שהיא מסוכנת ואף חסרת אחריות! האומנם זו האמת? האם המוסכמות החברתיות הן אלו שצריכות להגדיר לנו ולאחרים מה נכון ומה לא נכון לעשות? להגדיר מה נחשב ״בטוח ומומלץ״ לבין מה נחשב ״מסוכן ולא אחראי״?

הבעיה היא שלצערנו רבים מאותם אנשים לא באמת מבינים את גוף האדם, את המערכות הפיזיולוגיות שלו וכיצד הן מגיבות למאמץ ובעיקר לא מכירים את יכולות ההסתגלות המדהימות שיש לגוף האנושי. בשל אותו חוסר ידע והבנה, הם שבויים במיתוסים רבים, נכנעים לתכתיבים שאין להם כל בסיס אמיתי ובפועל המציאות שלהם היא כזו הפועלת תחת הגבלות התודעה ועל כן הסיכוי שהם יפרצו את אותן גבולות התודעה הינו נמוך מאוד. כאשר מישהו מגדיר לך תקרת זכוכית נמוכה, הסיכוי שתנפץ את אותה תקרת זכוכית יהיה גם הוא נמוך. הרי ידוע שאמונות מגבילות מובילות לעשייה מוגבלת. למעשה אנו מוצאים שמרבית האנשים נכנסים לסוג של סחרור שבמסגרתו עם כל שנה שבה הגיל שלהם עולה הם מטילים על עצמם, או על אחרים שגילם עולה, יותר ויותר מגבלות בהיבטים של המאמצים הגופניים, הם מנמיכים עוד ועוד את אותה תקרת זכוכית ובפועל אורח החיים שלהם הופך להיות יותר ויותר יושבני. התוצאה הבלתי נמנעת של כך היא נסיגה ביכולות הגופניות וכאמור גם השפעה משמעותית על המצב הבריאותי של אותו אדם.

אני טוען שמדובר בתהליך הרסני, תהליך שבו אנו מבצעים סוג של השמדה עצמית, אנו למעשה מובילים לפגיעה עצמית שיש לה השלכות מרחיקות לכת, לא בהכרח כולן בטווח הזמן המיידי, אלא חלקן ישפיעו שנים אחר-כך ואנו נתקשה להבין שמצבנו (העגום) בעתיד הוא תוצאה של אותה התנהלות קולקלת של שנים לאחור ולכן לא נעשה את החיבור בין הגורם לבין התוצאה והכי קל יהיה לתרץ זאת כגנטיקה דפוקה, חוסר מזל, או סתם מקריות. האמת היא שבסבירות גבוהה מאוד שזו לא אף אחת מהסיבות הללו, אלא זו תוצאה של הזנחה פושעת וכניעה למוסכמות חברתיות שהן כאמור חסרות כל בסיס פיזיולוגי אמיתי.

אחד המושגים הפחות מוכרים לציבור הרחב נקרא Hormesis, בעברית הורמזיס. מושג זה שנטבע בסביבות השנה 1940, משמש בעיקר בתורת הטוקסולוגיה (מדע הרעלים), אשר בה אנו בוחנים עד כמה מרכיבים כימיים עלולים לפגוע בגוף האדם, בבעלי חיים ובסביבה. בהקשר זה, אנו מגדירים הורמזיס כתופעה שבה גורמים מזיקים מעניקים לנו גירויים ותגובות בעלות תועלות, כאשר הם במינונים נמוכים.

אם נשליך מכך לתחום אחר, אנו מבינים כי יצירת סטרס, במקרה שלנו סטרס גופני, מהווה גירוי המסוגל להביא לתמורות חיוביות באספקטים שונים ורבים כולל בהיבט של היכולות הגופניות, בהיבטים בריאותיים, כמו גם בהיבטים מנטליים ופסיכולוגיים. המחשבה שכל סטרס הוא ״רע״ היא שורש הבעיה. כך גם בהקשר של מאמצים גופניים, ההגדרות הסובייקטיביות של מה נחשב סטרס ״טוב״ ומה נחשב סטרס ״רע״ הן כאמור מאוד בעייתיות ופעמים רבות נובעות ממוסכמות חברתיות ולא על בסיס פיזיולוגי אמיתי.

ברור לנו כי לאנשים שונים יש יכולות גופניות שונות ויכולות שונות להתמודד עם מאמצים גופניים נתונים, אך ראוי להדגיש שאותן יכולות אינן חקוקות בסלע, אלא ביכולתנו לשפר אותן באופן משמעותי מאוד, כמו גם לראות נסיגה באותן יכולות ברגע שנפסיק לתת את הגירויים ברמה הנדרשת. בהיבט זה היכולת המופלאה של גוף האדם להסתגל למצבים משתנים עשויה לשחק לטובתנו ואז למעשה השאלה שצריכה להישאל היא כיצד אנו מייצרים את הגירויים אשר יובילו לתמורות חיוביות בהיבטים רבים של חיינו. זה בדיוק מתחבר לנקודה שאותה אני רוצה להדגיש.

כאשר אנו מבצעים תרגיל מסוים ובאופן הדרגתי אנו מגבירים את העומס, הגוף שלנו עובר תהליכים שונים של הסתגלות, החל משינויים המתרחשים ברקמת השריר, ברקמות החיבור, בעצמות, במערכת ההורמונלית, בהיבטים מטבוליים ועוד. המחשבה שיש גיל מסוים שבו לא מתרחשת יותר הסתגלות, או שלחילופין אנו מאבדים את כל מה שבנינו עד לאותו הרגע, היא מחשבה חסרת בסיס מדעי. זה נכון שחלים שינויים בתגובות הפיזיולוגיות, בחלק מהתהליכים הרגישות יורדת ולכן יתכן כי נקבל תגובתיות נמוכה יותר, אבל התגובות אינן נעלמות לחלוטין, הן ממשיכות להתקיים גם כאשר הגיל שלנו עולה. במידה רבה השמירה על אורח חיים פעיל מסייעת למתן באופן משמעותי את הדעיכה המתרחשת עם העליה בגיל. חשוב להדגיש שאין אף אדם אשר מצא את הפטנט לעצור את השפעת מחוגי הזמן, לכולנו ברור שמתרחשים שינויים רבים עם העליה בגיל, אבל ביכולתנו להשפיע רבות על קצב השינויים ובחלק מהמשתנים ביכולתנו לייצר מצב שהירידה מהערכים המרביים תתרחש בגיל מתקדם הרבה יותר, כלומר אנו מסוגלים לבנות רזרבה תפקודית אשר תשרת אותנו עמוק אל תוך גיל מתקדם.

אימוץ הנרטיב החברתי, שיש גיל שבו עלינו לחדול מלעשות פעילויות שונות רק מכיוון שהרוב הגדול חושב שהן לא ראויות, או לא אחראיות, אולי אף מסוכנות, מבחינתי זה מה שעלול להוביל במהרה לנסיגה מהירה ביכולות הגופניות שלנו ומשם הדרך קצרה גם להשפיע על הבריאות שלנו. לדוגמה מי קבע שלבצע דדליפט כבד מעל לגיל 60 זה מסוכן? מי קבע שלצאת ולבצע פעילות גופנית בקיץ הישראלי הלוהט זה מסוכן? מי החליט שיש גיל מסוים שבו עלינו להימנע מלרוץ ספרינטים, או לקפוץ בחבל? כאשר אדם מסוים מבצע פעילות גופנית מסוימת, כאשר הוא מורגל לבצע אותה, מדוע שלא ימשיך לבצע אותה כפי שעשה במשך שנים רבות? האם באמת משהו השתנה באופן כה דרמטי שמגיע היום שעליו לחדול מלבצע את אותה הפעילות? האם מגיע היום שבו עלינו לחדול מלטפס ולרדת במדרגות? האם מגיע היום שבו אסור לנו לעבוד יותר בגינה?

אם נתבונן במדינות עולם שלישי נראה שפעמים רבות גם האנשים הקשישים ביותר עדיין נדרשים לבצע משימות כאלו ואחרות, משימות הדורשות מהם לקום מהכסא, ללכת, לטפס, להרים חפצים וכדומה. יש לכך הרבה מאוד ביטויים חיוביים. ראשית אותם קשישים רואים עצמם כחלק מהקהילה, הם תורמים לקהילה עפ״י יכולתם והקהילה מוקירה להם על כך תודה. הם קמים בבוקר בתחושה שיש להם תרומה ולא מרגישים מיותרים, או שהם מהווים נטל על הקהילה, או המשפחה. בנוסף, עצם העובדה שהם שומרים על פעילות ברמה כזו, או אחרת, תורמת לשימור היכולות הגופניות שלהם וכאמור עשויה למתן את הדעיכה בהן עם עליית הגיל. דווקא במדינות העולם המערבי אנו נתקלים במוסכמות מאוד בעייתיות. אנשים המגיעים לגיל הפנסיה נדרשים להפסיק לעבוד, כבר אין להם סיבה בכל בוקר לקום ולצאת לעבודה. הם מרגישים שהם כבר אינם תורמים לקהילה. כתוצאה מכך הם הופכים להיות הרבה יותר יושבי בית, ממעטים לבצע פעילויות המצריכות מהם תנועה, פעמים רבות יושבים או שוכבים שעות רבות מידי יום, סובלים מבדידות, דכאון וחרדה. בגיל מסוים יש מי שנוהגים להעביר את ההורים לבית גיל הזהב, כי מבחינתם לא נכון שהאדם יגור עוד בביתו, הם חוששים שלא יסתדר לבד, שהבדידות תוביל אותם לדכאון, שהם כבר לא יצליחו לבצע את המטלות היומיומיות וכדומה. במצב שכזה האדם בד״כ נמצא במסלול שבו רמת הפעילות שלו הינה בירידה מתמדת, הוא הופך להיות יותר ויותר פסיבי וכתוצאה מכך חלה התדרדרות מהירה מאוד במצבו הגופני , הבריאותי, הנפשי, והקוגנטיבי.

עכשיו בואו וננסה לחשוב מה היתה יכולה להיות המציאות של אותם אנשים אם דווקא היו מנסים לשמר, ואולי אף לשפר, את יכולתם הגופנית. האם התנהלות שכזו לא היתה עשויה לשנות באופן משמעותי את כל עתידם? אם אדם מסוגל להמשיך ולשפר את עצמו בהיבטים שונים גם מעבר לגיל 60, או 70, או 80, מדוע שלא יעשה זאת? מי קבע שיש גיל תפוגה ליכולות השונות שלנו? אני מכיר דוגמאות רבות לאנשים בגילאי 60, 70, 80 ואף 90 פלוס שמבצעים מאמצים גופניים שאנשים הצעירים מהם בעשרות שנים אינם מסוגלים לבצע. מה זה אומר לגבי היכולת הגופנית שלהם? מה זה אומר לגבי היכולת שלהם לתפקד ביומיום, לבצע מטלות גופניות, לגבי מצבם הנפשי והבריאותי? האם אפשר עוד לבחון אותם רק דרך הפריזמה של הגיל הכרונולוגי, או שלמעשה במקרה שלהם הגיל הוא סתם מספר וכבר כמעט חסר משמעות?

בואו ונתבונן בסרטון הבא, אשר בו בחור צעיר בן 89 מבצע את תרגיל הדדליפט והסקווט ותגידו לי אתם כמה מכם היו מוכנים כעת, בגילכם הצעיר בהרבה ממנו, להיות מסוגלים להרים את המשקלים שהוא מרים בגיל 89? המשקל שהוא מרים בדדליפט הינו 184 ק״ג ובסקווט 125 ק״ג.

עכשיו מה תגידו לאותו בחור, שהוא בגיל שאסור לו לבצע מאמצים כאלו כי זה מסוכן? כי זה לא אחראי? כי הוא עלול להיפגע? כי בגילו הוא צריך לשבת על הספה בסלון ומקסימום לפתור סודוקו ולחקות ליום שבו ילך לעולמו? אולי אם מישהו היה אומר לו את זה כבר נניח בגיל 60, איך אותו אחד היה מתפקד כיום? האם בכלל היה נותר בחיים כדי לספר לנו את סיפור חייו? הנה דוגמה אחת, וממש לא יחידה, לכך שיש מי שגם בגילאים מתקדמים מאוד מסוגלים לבצע מאמצים שגם בקרב צעירים מאומנים נחשבים למאוד יוצאי דופן.

זה מחבר אותי למסר העיקרי של מאמר זה והוא שעלינו להפסיק ולחשוב במגבלות של הגיל, אין גיל שהוא מתקדם מידי, יש יום שבו אנו פשוט מחליטים להרים ידיים ולוותר לעצמנו, או להיכנע לתכתיבים החברתיים, יום בו אנו לא רוצים שיקראו לנו משוגע רק משום שאנו עושים משהו שלגמרי אינו מקובל בחברה הכללית. אני אומר שימו קצוץ על כולם! תעשו מה שאתם רוצים, מה שעושה לכם טוב, מה שאתם אוהבים לעשות, אל תנסו להתנהל באופן שבו אתם לא ממשים את הפוטנציאל שיש בכם, שמרו על אותה להבה פנימית שתהיה בוערת ואל תאפשרו לאף אחד לכבות לכם את הלהבה הזו.

לי אישית אין כוונה להפסיק ולהתאמן כבד, ברור לי שבגיל 80, בתקווה שאגיע אליו בריא, אני כנראה לא אהיה מסוגל להרים את אותם המשקלים שאני מרים כיום, אבל אני אנסה להרים הכי כבד שאני יכול בגיל 80! אני אנסה להמשיך ולשאוף לשבור שיאים מבחינתי גם לאחר גיל 60, הלוואי ואצליח בכך! אני מאמין שזה אפשרי ואני מוכן לעבוד קשה כדי לעשות זאת.

תסמונת האדם המזדקן היא בעיקר תסמונת המצויה בתודעה שלנו. אם אנו נכנעים לתודעה זו אז ברור שבעקבות כך גם נפעל בהתאם. אני אומר בואו נהיה ריאליים, נשלים עם העובדה שהעליה בגיל מחוללת בנו שינויים רבים, זו עובדה בלתי ניתנת להכחשה, אבל בואו לא נתנהל כמו זקנים כאשר יש בגופנו את הפוטנציאל להרבה יותר מכך. בואו ננסה להפוך כל יום לעולם ומלואו, נציב לנו מטרות בתחומים שונים ונעשה מה שנדרש על מנת להגשים את המטרות הללו. בואו לא נכנע לתכתיבים של החברה רק כדי לנסות ולמצוא חן בעיני כולם, או כדי שלא להיות יוצאי דופן, בהיבט הזה אני דווקא מדרבן אתכם להיות יוצאי הדופן, להיות אלו שקוראים להם משוגעים וזאת רק משום שיש להם את האומץ לעשות מה שלרוב הגדול אין.

יש לנו רק הזדמנות אחת בחיים לחיות אותם בגדול, לחלום בגדול ולנסות להגשים את החלומות. הרימו את המבט והתבוננו קדימה אל העתיד, תהיו כמו הפסל החוצב בשיש ומעבד אותו לתצורה הסופית שאליה הוא מכוון. היו אקטיביים ולא פסיביים. תהיו אלו שעבורם הגיל הוא באמת רק מספר, אבל עם יכולות שאופייניות למישהו צעיר הרבה יותר. אני מאחל לכם הצלחה במסע המרתק הזה!