האם דדליפט וסקווט הם תרגילים מסוכנים שיש להימנע מהם?

לאחרונה אני נתקל לא מעט במומחים מתחום האימון הגופני הטוענים שתרגילים כמו סקווט ודדליפט הינם תרגילים "מסוכנים", שהם מובילים למצבים שבהם המתאמנים נדרשים לבצע החלפה של מפרק הירך, למיקרו שברים של העצמות, שאלו תרגילים שאינם מומלצים לאנשים מבוגרים, בוודאי לא לאוכלוסייה המזדקנת, שאלו תרגילים שאינם פונקציונליים, שהם לא תורמים לאתלטיות, אלא דווקא פוגעים בה ועוד טענות מן הסוג הזה.

לו השיח הזה היה מגיע מכל מיני מאמנים שאין להם ברזומה שום פרט מרשים אז אולי פשוט הייתי מתעלם מדבריהם שהרי אנו נתקלים במלא שטויות לא מבוססות שנכתבות ונאמרות ברשתות החברתיות בכל יום, אלא שהפעם השיח הזה מגיע גם מאוטוריטות מאוד מפורסמות ומוכרות בעולם, כאלו שיש להם מיליוני עוקבים, פודקאסטים מאוד נחשבים, דמויות שמי שמכיר קצת את תחום האימון בוודאי שמע עליהם ואולי אף קרא מאמרים וספרים שלהם. עכשיו אני בוודאי איני נחשב לאוטוריטה עולמית בתחום האימון, רחוק מכך, ולכן אולי זו יהירות וחוצפה גדולה מצידי לבוא ולטעון שאותן אוטוריטות טועות ומטעות, כי מי אני שדעתו נחשבת יותר מדעתם? למרות זאת ברצוני להציג חלק מהטיעונים שלהם ולהציג טיעונים שכנגד ושבסופו של יום שכל אחד יחליט עבור עצמו איזו דיעה נראית לו כנכונה יותר ואשר אותה הוא מאמץ לחיקו. בהמשך מאמר זה יוצגו כמה קטעי ווידאו שבחרתי (כמובן שיש עוד המון דוגמאות שניתן היה להביא) המהווים דוגמה למומחים בתחום האימון הגופני והטענות שלהם. אתייחס בהמשך באופן יותר ספציפי לדברים הנאמרים בקטעי הווידאו השונים, כמו גם להיבטים נוספים.

עכשיו ברור לחלוטין שכמו דברים רבים בחיים, יש השפעה מאוד משמעותית של מה הנטייה שלנו (מה ה bias שלנו) עוד לפני שנכנסים לדיון הזה. פעמים רבות אנשים שבויים במיתוסים, דיעות קדומות, הם מסתמכים על הניסיון האישי שלהם עם עצמם ומשוכנעים שכולם יגיבו באופן זהה. קיימת גם תופעה הנקראת כשל של סמכות ("פנייה לסמכות" או Appeal to Authority), זהו כשל לוגי שבו טוענים שטענה מסוימת נכונה רק בגלל שמישהו שנחשב לסמכות, או למומחה, אמר אותה, מבלי להביא ראיות או נימוקים נוספים לטענה עצמה.

אני מעונין להציג את נקודת המבט שלי, כמי שמאמן כבר מעל ל 30 שנה, כמי שעברו תחתיו אלפי מתאמנים, במגוון רחב מאוד של גילאים, יכולות גופניות, מצבים בריאותיים, החל מאנשים עם יכולת גופנית ירודות מאוד ובמצבים בריאותיים מורכבים מאוד ועד לספורטאים ברמה בינלאומית עם יכולות גופניות מרשימות מאוד. בנוסף מכיוון שבהכשרתי אני פיזיולוג של המאמץ אפשר להעריך שאני "קצת" מבין בתחום האימון ויש מקום להציג את הביקורת שלי כאיש מקצוע מן התחום. חשוב גם לציין את העובדה שאני מרצה במרכז האקדמי לוינסקי וינגייט בהכשרת מדריכים ומאמנים כבר 24 שנים, שאני מתאמן באימוני התנגדות וכוח מעל ל 40 שנים, כולל אימונים ברמה מתקדמת מאוד, עם משקלי עבודה גבוהים באופן יחסי. אני מציין כל זאת על מנת לתת סוג של גושפנקה מקצועית לביקורת ולהתייחסות שלי.

מן הראוי לציין שאותו כשל בפניה לסמכות שאני מציג פה יכול גם להתייחס לדעתי המקצועית והאישית כפי שאני מביא אותה כאן ואני לגמרי מקבל זאת ולכן לעולם לא אטען שאני יודע הכל ושאני לעולם איני טועה ושכל מה שאני טוען הוא קדוש ואסור לערער עליו. להיפך, אני תמיד פתוח לחוות דעת אחרות, מוכן להיחשף להיבטים אחרים ובלבד שהשיח יהיה שיח מכבד ומקצועי ועם סימוכין כפי שצריך להיות. דבר נוסף שמאוד חשוב לי לציין הוא שהביקורת שאני מציג פה אינה מיועדת חלילה לפגוע במי מהאנשים שאני מציין ומביא מדברם, אין בכך שום נימה של זלזול או חוסר הערכה מקצועי לעשייה ולידע שלהם, מטרתי אינה לעשות לאף אחד מהם שיימינג מכל סוג, זו אינה דרכי ואני סולד מכך. אני כן מרגיש שמחובתי כאיש מקצוע להתייחס עניינית לטיעונים שלהם ולצערי לא ניתן לשמור על האנונימיות שלהם במתן ביקורת זו, מה גם שהסרטונים שאני מציג קטעים מתוכם הם סרטונים שהם עצמם פרסמו ברשתות ונגישים לכולם. בקשה לי אליכם, אנא ראו את הביקורת שלי כביקורת מקצועית בלבד ולא כאחת שבאה לפגוע אישית במי מהם.

קטע זה לקוח מתוך The Peter Attia Drive Podcast בו הוא מארח את פרופסור Stuart McGil/

ראשית ברצוני להתייחס לדברים שאומר פרופסור סטיוארט מקגיל, כפי שהם נאמרים במסגרת הפודקאסט המאוד איכותי של ד״ר פיטר אטיה שנקרא The Drive, בו הוא מציג מקרים של פציעות שהתרחשו בקרב פאורליפטרים תחרותיים. משתמע מדבריו של סטיוארט מקגיל שכל מי שמבצע סקווט, לחיצת חזה ודדליפט צפוי לאותו הגורל. חשוב להבין שמלכתחילה מי שמגיע לקליניקה של סטיוארט מקגיל כנראה מגיע אליו בעקבות פציעה אז אולי התחושה שלו היא שכל מי שעוסק בתחום זה נפצע באותו האופן, אבל כמובן שזה ממש לא המצב. באותה מידה יכול לטעון מנתח לב שמתמחה בניתוחי מעקפים שלכולם יש חסימות בלב שמחייבות ניתוח מעקפים שהרי כל המטופלים שמגיעים אליו לשולחן הניתוחים צריכים ניתוח מעקפים. מסיבה זו אני חושב שעלינו תמיד להפעיל חשיבה ביקורתית ולא ליפול במלכודת של ההכללות הנעשות בהקשרים הללו ובהקשרים אחרים.

אנו יודעים שבמקרים רבים ספורט הישגי אינו תורם לבריאות מיטבית ושיש בו שכיחות גבוהה הרבה יותר של פציעות. מטבע הדברים כאשר אתה מנסה לקחת את הגוף לקצה לעיתים יש לכך מחירים שצריך לשלם אותם והשילוב בין העומסים והנפחים הגבוהים באימונים בהחלט מגבירים את הסיכון לפציעה. מנגד, ממישהו שמגדיר את עצמו כאיש מקצוע אני מצפה שיעשה את האבחנה בין ספורטאי הישגי לספורטאי חובבן, הרי מדובר בהבדלים תהומיים באופן שבו הם מתאמנים ובמטרות שלהם. זה כמובן לא אומר שספורטאים חובבניים אינם נפצעים, אבל שכיחות הפציעות וחומרת הפציעות יהיו נמוכות משמעותית בהשוואה לספורטאים תחרותיים.

רבות מהטענות שמעלה סטיוארט מקגיל הן ללא הצגת שום סימוכין מחקרי, אלא עושה הרושם שמדובר בדעתו האישית והמקצועית בלבד. עלינו לשאול שאלה אחת חשובה מאוד, האם עלינו לסמוך על המילה של סטיוארט מקגיל שנחשב לאוטוריטה בתחומו כמקור מהימן ותקף, המהווה סימוכין מוחלט שאין לערער עליו, או שמן הראוי היה שלצד טענותיו הוא יציג נתונים אובייקטיביים שנחקרו כדי לתקף את דבריו? האם בגלל שסטיוארט מקגיל הוא שם שמאוד מוכר בעולם בתחום הזה אז עלינו לצאת מנקודת הנחה שכל מה שהוא טוען הוא בהכרח נכון (כשל של סמכות?), או שאולי יש לו הטיה (bias) כזו, או אחרת, המשפיעה על האופן שבו הוא מציג את הדברים?

בניגוד למה שעשוי להשתמע מדבריו של סטיוארט מקגיל בסרטון זה, כאשר בוחנים נתונים מחקריים אנו דווקא רואים עדויות לכך שלדוגמה ביצוע תרגילים כמו דדליפט וסקווט נמצאו ככאלו התורמים לשיפור בצפיפות העצמות:

מחקר LIFTMOR בוצע על נשים לאחר גיל המעבר, הנשים ביצעו אימון עם משקלים כבדים למשך 30 דקות בלבד, פעמיים בשבוע, האימונים הובילו לעלייה ממוצעת של 3% בצפיפות העצם בעמוד השדרה המותני, ועלייה של 13.6% בעובי הקורטיקלי במפרק הירך תוך 8 חודשים בלבד.

מחקרים (1,2,3,4,5) הראו שאימון ארוך טווח עם דדליפט וסקוואט לא רק מקדם עלייה בצפיפות העצם באוכלוסיות צעירות, אלא גם עשוי לסייע בשמירה על צפיפות זו גם בשלבים מאוחרים של החיים.

עדויות מצביעות על כך שתרגילים מורכבים גדולים המפעילים עומס רב על השלד - כמו סקוואט ודדליפט - יעילים במיוחד בהגברת צפיפות העצם בעמוד השדרה ובירכיים, שני אזורים המועדים לשברים.

מטה-אנליזה שכללה 690 משתתפים מצאה שאימוני התנגדות בעצימות גבוהה משפרים באופן משמעותי את צפיפות העצם בעמוד השדרה המותני ובצוואר הירך.

שיפור בצפיפות העצמות הוא שינוי מבורך מאוד, במיוחד לאור העליה בשכיחות של אוסטאופניה ואוסטאופורוזיס בקרב הציבור הכללי בכלל ובקרב נשים בפרט (כמחצית מהנשים ורבע מהגברים מעל גיל 50 סובלים מאוסטאופורוזיס). אנו מכירים בכך שאוסטאופורוזיס תורם משמעותית לשכיחות של שברים במפרק הירך המחייבים ניתוח להחלפת המפרק ולכן אם אימוני התנגדות יוכלו למנוע הדרדרות כזו של העצם הם גם עשויים למנוע את הצורך בניתוח להחלפת מפרק הירך. להלן כמה נתונים מחקריים:

מחקר שבדק 29 מדינות באירופה מצא שהסיכוי שנותר לשבר במפרק הירך בגיל 50 הוא 15% בקרב נשים (בטווח של 7%-25.1% בהתאם למדינה) ו-5.7% בקרב גברים (בטווח של 3.8%-10.9%).

מחקר מדגים שירידה של 10% במסת העצם בירך יכולה להביא לסיכון גבוה פי 2.5 לשבר במפרק הירך.

בקרב אנשים מעל גיל 45, שברים במפרק הירך מהווים 28% מכלל אשפוזים עקב שברים ממוגבלי טראומה (שברים הנגרמים מנפילות או פגיעות קלות).

שיעור התמותה שנה לאחר שבר ירך הוערך בכ-30% מכלל מקרי השבר. מחקר עולמי מצא ששיעורי התמותה שנה לאחר שבר ירך נעים בין 14.4% בסינגפור ל-28.3% במדינות אחרות.

בהתייחס לטענות השונות שמובאות בפודקאסט של פיטר אטיה בו הוא מארח את פרופסור סטיוארט מקגיל אני חושב שההתייחסות המקצועית של ד״ר Jonathon Sullivan היא בגדר חובה לצפייה, או להאזנה, של כל איש/אשת מקצוע ואני לא רואה טעם לחזור על כל אחת מהן כאן.

אני מביא מספר קטעים מפודקאסט אחר של פיטר אטיה בו הוא מארח בין היתר את המאמן Mike Boyle. מייק בויל נחשב לאחד המאמנים המשפיעים והמכובדים ביותר בתחום האימון ואני חייב לציין שברמה האישית וכאיש מקצוע היה לי קשה לשמוע רבים מהטיעונים שהוא מציג במהלך הפודקאסט ולכן אני רואה לנכון להתייחס לחלק מאותם הטיעונים. אני מציג את הדברים לא בהכרח עפ״י הסדר הכרונולוגי כפי שהם מופיעים בפודקאסט עצמו.

מייק מציין בסרטון הבא שהמתאמנים שלו לא מבצעים אף תרגיל עם מוט (barbell), זה כמובן אומר שהם לא מבצעים את תרגילי הסקווט, לחיצת חזה ודדליפט עם מוט. מבחינתו התרגילים האלו הם מחוץ לתחום. ננסה להבין בהמשך מדוע הוא רואה בתרגילים הללו תרגילים פסולים ואף מסוכנים.

קטע זה לקוח מתוך The Peter Attia Drive Podcast בו הוא מארח את Gabrielle Lyon, Jeff Cavaliere, & Mike Boyle.

בסרטון זה מייק מספר שבדומה לפיטר אטיה, גם הוא מצא את עצמו נכנס לפאורליפטינג תחרותי כאשר הוא למד במכללה ואז הוא נפצע (הוא מציין פציעה בגב ובכתף), ונדרש לעבור ניתוח בכתף. בהמשך הוא מציין שכאשר הוא הגיע כמאמן כוח למכללה הוא ראה שכל הספורטאים שהוא עובד איתם נפצעים בגב, שזה תמיד מתרחש במהלך תרגיל הסקווט ומוזר שאח״כ הוא מציין שזה קרה רק ל 20% מהספורטאים, אז למעשה הוא סותר את עצמו כי 20% מהספורטאים זה כמובן לא 100% מהספורטאים ולכן השימוש בתיאור ״כולם״ הוא לדעתי תיאור מטעה. בתחושה שלי האופן שבו הוא מציג את הדברים מצביע על ההטיה המובנית שיש לו בהקשר לכל נושא הפציעות בתרגיל הסקווט ובכלל.

בשלב זה אני חייב להציג את מה שנראית לי כבעיה המרכזית. עצם העובדה שמייק נפצע במהלך האימונים שלו בתחום הפאורליפטינג התחרותי כנראה גרמה לו לחשוב שזה בהכרח יהיה גורלו של כל מתאמן שיבצע את שלושת תרגילי הבסיס של הפאורליפטינג - סקווט, לחיצת חזה ודדליפט. ואני שואל, אולי מייק לא באמת יודע איך לבצע את התרגילים באופן הנכון? אולי אין לו את הטכניקה ברמה הנדרשת? אולי הוא לא ידע לנהל נכון את העומסים? יתכן שאלו הסיבות שהובילו אותו לפציעות ושהבעיה היא לא בהכרח בתרגילים עצמם. קצת דומה לרקדן שאינו מצליח לרקוד וטוען שהסיבה לכשלון שלו היא משום שהרצפה עקומה. בנוסף, אולי במהלך עבודתו כמאמן כוח במכללה, בגלל שהוא עצמו לא מספיק שלט במיומנויות הללו אז גם הספורטאים שאיתם הוא עבד לא שלטו היטב במיומנויות הללו (הרי התפקיד שלו הוא ללמד ולהדריך את הספורטאים) ולכן חלקם נפצעו? אולי גם שם הוא לא ידע לנהל נכון את העומסים? וכאשר מדברים על פציעה באופן כללי, לאיזו פציעה מתכוונים בדיוק? האם נכון לעשות הכללה כזו, או שהיה מקום לדבר באופן יותר ספציפי על סוג הפציעות ועד כמה הן היו חמורות ומה היו ההשלכות שלהן על הספורטאים. חשוב כמובן גם לבחון זאת על ציר הזמן, אם נניח הוא אימן במשך 5 שנים במכללה, האם זה סביר שלא תתרחשנה פציעות במהלך זמן זה, במיוחד כאשר מדובר בספורטאים תחרותיים? כלומר ללא נתונים ספציפיים בלתי אפשרי להסיק מסקנות מהדברים שהוא מציין. כאמור אני רואה שהוא בוחר להשליך מהניסיון האישי שלו (הלא מוצלח עפ״י דבריו) ולהפוך זאת למשהו שבהכרח יקרה לכולם וזו גישה שמבחינתי היא מאוד בעייתית וכאמור מבלי שהוא מציג שום סימוכין אמיתי לטענותיו.

בקטע זה יש כמה דברים שאני ממש מצטער לומר זאת אבל הם מבחינתי נשמעים כמו הדבר הכי רחוק משיח מקצועי וענייני וזה ממש גולש למחוזות האבסורד. ההשוואה של ביצוע תרגיל הסקווט לבן אדם שטורק על האצבעות שלו את הדלת, כלומר לבוא ולומר שברגע שאתה עושה סקווט זה ממש כמו לטרוק על עצמך את הדלת, זה אבסורד, זה פשוט מגוחך ולא רציני וכמובן שזה שוב לא מגובה בשום סימוכין אמיתי וממחיש פעם נוספת את האנטי המובנה שיש למייק לתרגיל הסקווט. פיטר אטיה גם לצערי נסחף אחר מייק באותו האופן כי מה הוא למעשה בא ואומר? הוא טוען שהסקווט הופך לתרגיל בעייתי, רק כאשר אתה מניח את המוט על הגב, כלומר שזה שורש הבעיה.

בהמשך מייק מציג דוגמה שבעיניי היא פשוט מבזה את המקצועיות והוא מסביר מתי בן אדם נדרש לעשות סקווט, זה כאשר הוא הולך לשירותים וצריך להתיישב, או להתרומם מהאסלה ואז הטיעון שלו שבמקרה הנדון כל מה שצריך זה לעשות סקווט עם משקל הגוף ולכן שאין כל סיבה לבצע סקווטים עם תוספת של משקל. עכשיו אולי זה יכול להיות נכון לאדם מן השורה, אבל לשמוע את זה ממי שמאמן ספורטאים זה פשוט נשמע אבסורד אחד גדול וכל כך חוטא לאמת מכיוון שתרגיל הסקווט הינו תרגיל העובד על תבנית תנועתית סופר חשובה ועל קבוצות שרירים מרכזיות שהן מאוד משמעותיות בהמון ביצועים גופניים ובהמון ענפי ספורט. עצוב היה לי לשמוע את הדברים הללו והייתי מצפה מהאורחים האחרים בשיח לקפוץ באותו הרגע ולהגיד שהם לחלוטין לא מסכימים עם הנאמר. עם כל הכבוד לנימוסין, אתם שם לא על תקן של עציצים, אלא גם כמומחים מהתחום ואני משוכנע שגם Gabrielle Lyon וגם Jeff Cavaliere לא באמת חושבים שסקווט במשקל הגוף זה כל מה שעלינו לבצע, ובוודאי לא עם ספורטאים תחרותיים. אני יכול רק לציין שאילו אני הייתי חלק מאותו פאנל מקצועי אז מייד הייתי מגיב ומביע את ההסתייגות המקצועית שלי מהדברים שנאמרו והייתי מדגיש שלא ניתן לצאת באמירה כוללנית שכזו בהתייחסות לתרגיל הסקווט ולקטלג אותו כתרגיל פסול ומסוכן. לפי דבריו של מייק היינו אמורים לראות בחדרי הכושר אינספור אנשים מושבתים ופצועים בגלל שהם מבצעים את תרגיל הסקווט, למזלנו לא זה המצב.

בקטע זה שוב נאמרים דברים שלדעתי לא ראויים להיאמר ע״י מי שמחשיב עצמו כמאמן מקצועי. הוא מספר על Hafþór Júlíus Björnsson, מי שנקרא The mountain, Thor, מהסדרה משחקי הכס, הוא אחד המתחרים הבולטים בתחרות World's Strongest Man, למעשה הוא היה המנצח בתחרות זו ובתחרויות רבות אחרות. הוא מספר שבגיל צעיר יותר Thor היה שחקן כדורסל (הגובה שלו 2.05 מ׳) באיסלנד, שחקן סביר, אבל ברגע שהוא עשה הסבה לתחרויות של האיש הכי חזק בעולם הוא הפך לשחקן כדורסל הרבה יותר גרוע. הוא ממשיך ומתאר כיצד מי שמתחרים בתחרויות של פאורליפטינג הם פחות אתלטיים, איך הם גדולים ומתנועעים בכבדות. כנראה שמייק שכח את אחד מעקרונות האימון המרכזיים, עקרון הספציפיות, המשמעות של אותו עקרון היא שאתה מתאמן כדי להיות הכי טוב שאתה יכול בענף הספורט שבו אתה עוסק. עבור מי שעוסק בתחרות האיש הכי חזק בעולם זה להיות כמה שיותר חזק באלמנטים השונים שנכללים בתחרות ולשחק כדורסל זה ממש לא חלק מהתחרות. Thor גם שוקל 205 ק״ג כאשר הוא בשיא המסה שלו, קצת קשה לחשוב על מישהו שיהיה אתלטי במיוחד על מגרש הכדורסל עם מסה אדירה שכזו. אותו כנ״ל לגבי מי שמתחרה בפאורליפטינג, המטרה שלו היא להיות כמה שיותר חזק בקטגוריית המשקל שבה אתה מתחרה. אף אחד לא מחלק בתחרות פאורליפטינג ציונים על יכולת אתלטית. מי שבנוי מאוד חזק ועם שרירי ליבה מפלדה בהחלט עשוי להיות לו יתרון על פני המתחרים שלו ולכן האימונים מוקדשים לשיפור מרכיבים מאוד ספציפיים שנדרשים לענף זה. דרך אגב חלק גדול מאותם מתחרים הם דווקא כן בעלי יכולות אתלטיות מאוד מרשימות, רק שהם לא מפגינים אותן כאשר הם על הבמה בתחרות פאורליפטינג ולכן כיצד מייק מבסס את טענותיו מבלי שערך להם מבדקים ייחודיים? מאיפה הוא קובע נחרצות את האמירות שלו ועל סמך אילו נתונים הוא מבסס זאת?

מייק מציין שכאשר הוא רואה מרימי משקלות אולימפיים ואתלטים באתלטיקה קלה אז הם מבחינתו כן מהווים מודל לחיקוי לאיך שהוא היה רוצה שהספורטאים שלו יהיו, כי לטענתו מדובר בספורטאים שמפגינים יכולות אתלטיות מרשימות. אולי ראוי להזכיר למייק שמרימי משקולות אולימפיים מבצעים אינספור סקווטים וסוג של דדליפט (כחלק מהטכניקה של ההנפות האולימפיות שכן ההנפות מתחילות תמיד כאשר המוט עם המשקולות מונח על הקרקע בדומה לדדליפט) והנה הוא עצמו טוען שיש להם יכולות אתלטיות מאוד מרשימות אז זה קצת סותר את הסלידה שלו מהתרגילים הללו ומכך שהם כביכול פוגעים באתלטיות. גם היה יכול להיות מענין אם מייק היה צופה נניח באימונים של רבים מהאתלטים הטובים בעולם, כדוגמת ספרינטרים וקופצים לגובה ולמרחק (שהוא מזכיר אותם בדבריו), הוא כנראה היה מאוד מופתע לראות שהם בוחרים לבצע סקווטים, דדליפט ותרגילים נוספים כחלק משגרת האימונים שלהם ולכן הטיעון שמי שמבצע את התרגילים הללו שזה בהכרח יפגע לו באתלטיות הוא טיעון שאינו מחזיק מים.

הנה פה בסרטון אפשר לראות את Noah Lyles, אלוף עולם ושיאן אולימפי בריצות קצרות, מבצע את תרגיל ה Box Squat עם משקל של 250 ק״ג (משקל הגוף שלו 77 ק״ג בלבד). אז איך ניתן לטעון שהתרגילים הללו פוגעים באתלטיות? אולי הכל תלוי במטרות האימון ובאופן שבו מתאמנים להשגת המטרות הללו?

אני יכול כמובן להציג דוגמאות נוספות לאמירות מן הסוג הזה, המגיעות מדמויות מוכרות בתחום, אך איני מעוניין להעמיס עליכם מעבר למה שהוצג כאן ואני מאמין שהדוגמאות שהצגתי ממחישות היטב את האמירות הבעייתיות הללו ואת העוול העצום שהן עושות לתרגילים נפלאים כגון הדדליפט והסקווט שהינם בעלי פוטנציאל רב לשפר מרכיבים רבים ביכולות הגופניות ובביצועים ספורטיביים, כמו גם בתרומתם בהיבטים אחרים חשובים לא פחות. לצערנו אנו חיים בעידן שבו במידה רבה הרשתות החברתיות הפכו למיקוד המרכזי של רבים מהתעשיה (תעשיית הכושר והבריאות - Health & Fitness, תעשיית אריכות הימים - Longevity וכדומה) שכן הם מנצלים את המדיות הללו בכדי לקדם את עצמם, את העסקים שלהם, את השירותים שהם מציעים ללקוחות (בתשלום כמובן), למעשה החשיפה הנרחבת מייצרת להם מקור הכנסה מאוד משמעותי, אולי אפילו כזה שהפך להיות ערוץ ההכנסות העיקרי שלהם, ולכן הם משקיעים מאמצים רבים, כמו גם לא מעט כסף, ביצירת תכנים חדשות לבקרים. הרצון העז, ואולי אף האובססיבי, להוציא תכנים חדשים, לנסות לשווק את עצמך כמומחה מספר אחד בעולם בתחום, לשבור אמירות מקובלות ולצאת החוצה עם תכנים שיעוררו הרבה רעש ויביאו רבים לצפות בהם (מסוג Clickbait) גורם לרבים מהם להיסחף למחוזות שבהם החיבור עם המציאות בשטח קלוש, או שכבר אינו קיים וכאמור הבעיה המרכזית היא שהם גם אינם מספקים נתוני גיבוי אמיתיים (ראיות אמפיריות) לטענותיהם השונות, זאת כמובן בניגוד מוחלט לבסיס המדעי הדורש הוכחות שכאלו על מנת לבסס טענות ולהקנות להן תקפות אמיתית.

כאיש מקצוע וותיק בתחום צורם לי מאוד לראות ולשמוע דמויות מובילות שכאלו, שעל אף שאני מעריך מאוד את פועלם ואת הידע שלהם, אני חושב שהם נפלו פה במלכודת שהם עצמם הטמינו אותה. אני מקפיד להדגיש שכגודל החשיפה כך גם גודל האחריות. כאשר פלוני אלמוני אומר אמירה שהיא אולי הזוייה אז אין לכך משקל רב, אבל כאשר עושה זאת מישהו שיש לו קהל עוקבים של מיליוני אנשים בעולם מבחינתי מדובר במקרה הטוב במעידה מקצועית ובמקרה הגרוע יותר בהתנהלות רשלנית ובעלת פוטנציאל לעשות נזק משמעותי. ברור לי לחלוטין שקיימים חילוקי דיעות ושלא כולם מסכימים על הכל. להיפך, אני רואה בכך איזון בריא המהווה בסיס לדיון מקצועי כאשר כל צד יכול להציג את נקודת המבט שלו ולנסות ולספק סימוכין לטענותיו. אני חושב שדיבייטים מקצועים מהסוג הזה הם משהו מבורך, כמובן כל עוד השיח הינו מקצועי ומכבד והם בהחלט עשויים לתרום לנו להבנה מעמיקה יותר, כמו גם אולי לשינוי בפרדיגמות המקצועיות שלנו.

אני אישית מאוד מאמין בהעמדה של כל טיעון לחשיבה ביקורתית ולצאת מנקודת מוצא שאין אמת אבסולוטית אחת, אלא האמת היא משהו מאוד דינמי שמתפתח ככל שהידע מתפתח. אני חושב שזו טעות להאמין בצורה עיוורת למשהו, או למישהו, רק משום שאולי יש לו תואר מתקדם, או משום שהדברים נאמרים בטון מלא בטחון עצמי, או מפני שהם נאמרים בערוצים הזוכים לחשיפה נרחבת. עלינו להיזהר ולא להתבלבל ולהפוך כל אמירה שנזרקת לאוויר למשהו שהינו בעל משקל שווה ערך לדברים שלזכותם קיים כבר בסיס נתונים אמפירי משמעותי המחזק אותם. אם ברצונך להפריך משהו לא די בלטעון זאת ולצפות שבגלל שאתה איזה דוקטור, או פרופסור, שכולם חייבים להאמין לך ולאמץ את מה שטענת ולהתייחס אליו כאל האמת המוחלטת. הינך נדרש להציג סימוכין לדבריך. חוות דעת אישית, או הניסיון האישי שלך (n=1), אינם יכולים ואסור שיהוו את הסימוכין הבלעדי לכך.

אני מעודד אתכם להמשיך ללמוד, לחקור, לקרוא, לצפות ולהאזין לתכנים מקצועיים, אך בד בבד אני ממליץ לכם להפעיל תהליכים של חשיבה ביקורתית, לנסות ולזהות כשלים לוגיים בטענות, לבחון האם ניתן סימוכין אמיתי ולבחון שלא נעשה ״קטיף דובדבנים״ במטרה להציג את הדברים באופן מאוד מסוים שלא בהכרח תואם את המציאות ואת נתוני האמת.

אסיים בציטוט הבא:

"הספק הוא לא מצב נעים, אבל הוודאות היא מצב אבסורדי."

המקור הוא ממכתב שכתב וולטר (פילוסוף וסופר צרפתי מתקופת ההשכלה) ב-1767. הציטוט מדגיש את חשיבות החשיבה הביקורתית והספקנות הרציונלית.